הרה"ג יוסף צ. בן פורת שליט"א, ראש ישיבת אשרי האיש, בשיעורו "למה לא אוכלים חמץ בפסח?" (תשע"ט), מסביר שהמצה מסמלת את האמת והחמץ מסמל את השקר.
הרי מצה היא לחם בעל תכונות ואלמנטים ברורים לעין, אין בו דבר נסתר – הוא תרכובת של קמח ומים בלבד הנאפה מיד לאחר לישתו. צורתו הסופית רדודה, שזו נפח המרכיבים המקוריים וגם הטעם של המצה הוא הטעם האמיתי של המרכיבים המקוריים, הקמח והמים בלבד. לכן הוא לחם של אמת.
לעומת זאת לחם חמץ, למרות היותו בעל מרכיבים זהים לאלו של מצה – קמח ומים, משהים אותו זמן ממושך (18 דקות או יותר) לאחר לישתו ולפני אפייתו. בגלל תוספת הזמן הזו, נכנסים אלמנטים חדשים וזרים ללחם המשנים את צורתו - הלחם מתמלא בועות אוויר ותופח, שזו כבר לא נפח המרכיבים המקוריים וגם את טעמו – הלחם מקבל טעם חמצמץ. כלומר התוצאה הסופית של לחם חמץ אינה זהה למרכיבים המקוריים כמו במצה. לחם חמץ אינו משקף רק את המרכיבים המקוריים, הוא מתחזה למשהו אחר. לכן לחם חמץ אינו לחם של אמת, אלא לחם של שקר.
במשלי (יב, יט) כתוב "שפת אמת תכון לעד, ועד ארגיעה לשון שקר", כלומר דבר של אמת הוא נצחי ואילו דבר של שקר הוא זמני בלבד. עולם האמת הוא נצחי ועולם השקר הוא זמני. מצה היא לחם של אמת. אפשר להחזיק מצה זמן רב, אפילו שנים והיא אינה מתעפשת וטעמה נשארת אותו טעם. לעומת זאת לחם חמץ לאחר כמה ימים מתעפש וטעמו משתנה. ע"כ דברי הרב בן-פורת שליט"א.
אם כך יש לשאול לגבי לחם הפנים האם זה לחם של אמת או לחם של שקר?
התורה אינה מציינת במפורש אם לחם הפנים הוא מצה או לא. "ולקחת סלת ואפית אתה שתים עשרה חלות שני עשרנים יהיה החלה האחת" (ויקרא כד, ה). את העובדה שלחם הפנים כן היה מצה, ללא חמץ, לומדים מפסוק קודם, על שתי הלחם - "ממושבתיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרנים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'" (ויקרא כג, יז). כאן התורה מציינת במפורש ששתי הלחם נאפתה חמץ, ולכן היעדרות ההתייחסות לחמץ בפסוק המאוחר יותר על לחם הפנים כוונתה שלחם הפנים אינו נאפה חמץ, אלא מצה. וכן מצינו במשנה (מנחות ה, א) "כל המנחות באות מצה, חוץ מחמץ שבתודה ושתי הלחם שהן באות חמץ", כלומר שלחם הפנים, אחת המנחות, הוא מצה. כמו כן מצינו בהל' תמידין ומוספין של הרמב"ם, פ"ה, ה"ו "כיצד מעשה לחם הפנים .... ועושין מהם שתים עשרה חלות מצות".
אלא שלחם הפנים אינו מצה רגילה, רדודה, כפי שמתאר הרב בן-פורת שליט"א. בגמרא (פסחים לז, ע"א) כתוב "וכמה פת עבה א"ר הונא טפח שכן מצינו בלחם הפנים טפח", כלומר העובי של לחם הפנים היה טפח. (בירושלמי הנוסח קצת שונה, פסחים פ"ב, ה"ד "יוצאין במצה עבה עד טפח כלחם הפנים").
הכסף משנה בהל' תמידין ומוספין פ"ה, ה"ט נכנס לדיון מעמיק בסוגיית עובי לחם הפנים ומקשה על הרמב"ם שכתב "ורומה שבע אצבעות" תוך ניתוח נפח המרכיבים ביחס לשטח הלחם והוא מגיע למסקנה שעם המרכיבים עצמם (קמח, מים ומלח) עובי הבצק לא עובר שש שמיניות אצבע, כלומר פחות מאצבע, שזה פחות מטפח (4 אצבעות) ובוודאי פחות מ-7 אצבעות של הרמב"ם. א"כ המסקנה היא שאם עובי לחם הפנים הוא טפח (פסחים) או 7 אצבעות (רמב"ם) אזי המרכיבים הבסיסיים אינם יכולים להשיג עובי שכזה, והעובי מתקבל משילוב של המרכיבים הבסיסיים בתוספת אוויר שמנפח את הלחם עד לעובי של טפח. כלומר לחם הפנים הוא לחם תפוח.
איך מתפיחים את לחם הפנים לעובי טפח ללא חמץ? האם זה ע"י משחק במרקם הבלילה של הבצק (תוספת מים לבלילה רכה יותר) או באמצעות חומרי תפיחה חילופיים (שהם לא חמץ), זה עניין למאמר אחר. מה שכן היא העובדה שלחם הפנים הוא מצה, אבל מצה תפוחה.
א"כ איך זה מסתדר אם המושגים שתארנו בתחילת המאמר, שמצה רדודה מסמלת את האמת ולחם חמץ תפוח מסמל את השקר? האם לחם הפנים הוא לחם של אמת או שקר?
אלא שלחם הפנים הוא לא זה ולא זה, או יותר מדויק - הוא גם זה וגם זה. יש לו אלמנט של מצה - הוא אינו בא חמץ (ע' משנה במנחות לעיל). אבל יש לו גם אלמנט של חמץ – הוא תפוח, מלא אוויר, שני שליש אוויר ושליש בצק (ע' כ"מ הל' תמידין ומוספין לעיל).
לעומת המנורה שבהיכל שהיא סמל לברכה רוחנית, האור של התורה שמאיר את העולם, לחם הפנים הוא סמל של ברכה גשמית, ברכה של שפע ופרנסה. רבי אברהם בן יעקב סבע בספרו צרור המור (פ' תרומה) כותב "ומן השולחן ולחם הפנים השפעת ברכה ורבוי מזונו ופרנסה .... ומשם נמשכת ברכה והצלחה לכל ישראל כי איננה שורה על לא דבר. וזהו יצו ה' אתך את הברכה באסמיך בדברים שהם באסמיך ואליהו וגם אלישע לעד על כן צוה אלינו לתת לחם הפני' לפניו תמיד ומשם תמשך הברכה על הלחם אשר על השלחן ומשם תשרה על כל ישראל ועל כל מיני מזונותיהם בהתמדה".
כדי לחיות בעולם הזה, עולם השקר, אדם זקוק למזון. מלאכי השרת שהם מעולם האמת אינם זקוקים למזון ואינם אוכלים ושותים. בגמרא (יומא עה, ע"ב) כתוב "לחם אבירים אכל איש (תהילים עח, כה), לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו דברי ר' עקיבא. וכשנאמרו דברים לפני ר' ישמעל אמר להם צאו ואמרו לו לעקיבא, עקיבא טעית וכי מלאכי השרת אוכלין לחם? והלא כבר נאמר לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי (דברים ט,ט)" .
מצד אחד לחם הפנים מסמל ברכה של שפע ופרנסה לעולם הזה, והוא מונח על השולחן שיש לו רגליים היושבות על הקרקע, שזה חלק מעולם הפיזי, עולם השקר. לכן ללחם הפנים אלמנט של עולם השקר - הוא תפוח.
מצד שני לחם הפנים אינו לגמרי מהעולם הזה, הוא "דגן שמיים" ה"מסמל את השפע החומרי היורד לעולם בתמידות דרך בית המקדש" (הרב משה אודס, בלבבי משכן אבנה, עמ' 223), והוא עומד לצידו של המנורה בהיכל שהיא סמל ברכת התורה. שניהם יחד מבטאים את המושג "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח" (אבות ג, יז). ללחם הפנים יש גם את שני בזיכי הלבונה שהוקטרו למעלה. לכן ללחם הפנים גם אלמנט של עולם האמת - הוא מצה.
עולם האמת הוא נצחי ועולם השקר הוא זמני. למרות היותו תפוח כלחם חמץ ולכל הדעות היה צריך להתעפש בהיותו על השולחן שבוע ימים (יומא לח, ע"א), ללחם הפנים קרה נס והוא לא התעפש והוא לא איבד מטעמו המקורי ונשאר חם וטרי כיום אפייתו.
א"כ לחם הפנים מהווה את הגשר בין עולם האמת לבין עולם השקר המשתקפות בשתי מערכות על השולחן ומכיל אלמנטים גם של עולם השקר וגם של עולם האמת.
