הסיפור של בית גרמו , המשפחה האחראית להכנת לחם הפנים בתקופת בית שני, ידוע לכולם. אך מי היו בית גרמו באמת? ומה הסיפורם המדויק?
מקור השם בית גרמו
בית גרמו - איך הוגים את זה? בניגוד למשפחת אבטינס שהיגוי שמם די מובן מאליו, איך אומרים "בית גרמו"? האם זה גָרמוּ, או גָרמוֹ, או גרָמוּ, או גרָמוֹ ? ההיגוי הרווח היא גָרמוּ, אך לא ברור על מה זה מבוסס.
יש השערה שהשם "גרמו" מקורה במילה לטינית Gremium, שתרגומו – "פנימיות" (פרופ' זהר עמר, לחם הפנים – היבטים היסטוריים וריאליים, מעלין בקודש, יז אדר תשס"ט). לשיטה זו, היגוי השם כנראה גרָמוּ או גרָמוֹ.
מוצאם של בית גרמו
האם בית גרמו היו כהנים, לויים או ישראלים?
במסכת מנחות צה, ע"ב כתוב –
"אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים"
מכאן למדים שחילקו את הכנת הלחם לשני שלבים: א. לישה ועריכה מחוץ לעזרה וב. אפייה בתוך העזרה. אם תפקידם של משפחת גרמו היה ללוש ולערוך את הלחם בלבד, אז לא מן הנמנע שהיו ישראלים, כי את את הלישה והעריכה ניתן לעשות מחוץ לעזרה (רמב"ם, הלכות תמידין ומוספין ה:ז) ולא מחייב להיות כהן או לוי.
אלא שבגמרא יומא לח, ע"א כתוב -
"תנו רבנן בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים ולא רצו ללמד. שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן"
מכאן ברור שתפקידם של בית גרמו היה אפיית הלחם והוצאתו מהתנור (רדיית הפת), שנעשתה בלשכת עושי לחם הפנים, דהיינו בחצי הדרומי של בית המוקד שבקודש (מידות א,ה). לכן ברור שבית גרמו לא היו ישראלים. השאלה אם כך - האם היו כהנים או לויים?
במשכן, בני קהת הלויים היו אחראים על נשיאת השלחן וחלקיו. אך בזה לא הסתיים תפקידם של בני קהת. בדברי הימים א, ט:לב כתוב –
"ומן בני הקהתי מן אחיהם על לחם המערכת להכין שבת שבת"
כלומר, הכנת לחם הפנים נעשתה על ידי לויים. (ד"א גם הכנת מנחת החביתין הופקד בידי הלויים – דברי הימים א, ט:לא).
מכאן למדים שהאופים המומחים בבית המקדש היו לויים דווקא ולא כהנים ולכן בית גרמו היו משפחה של לויים.
ויכוח בית גרמו והחכמים
בית גרמו נמנו עם 15 הממונים של בית המקדש (משנה שקלים, ה:א), בעלי תפקידים מיוחדים עם כישרון ומיומנות רבה. בית גרמו קבלו שכר לעבודתם מתרומת הלשכה, קופת מחצית השקל.
משכורתם רשומה במסכת יומא, לח, ע"א. לפי החכמים שכרם היומי היה 12 מנה (1200 דינרים), ולפי ר' יהודה 24 מנה (2400 דינרים). (מנה = 100 דינרי כסף). עבודתם היתה יום אחד בשבוע בלבד (הכנת לחם הפנים היתה כל יום ששי) לכן השכר היומי הוא גם השכר השבועי. סה"כ הכנסה שנתית עפ"י החכמים = 62400 דינרים (1200X52) או עפ"י ר' יהודה = 124800 דינרים (2400X52).
כדי להמחיש ערך משכורת זו - ליטר של יין רגיל בתקופה הרומית היה שווה רבע דינר. ב1200 דינר, בשבוע, משפחת גרמו יכלו לקנות 4800 ליטר יין (9600 עפ"י ר' יהודה). עוד דוגמא להמחשה – המלך הורדוס היה עשיר עצום, מולטי מיליארדר במונחים של ימנו. הכנסותיו של הורדוס ממיסים בכל הממלכה בשנה אחת היו בערך 1 מיליון דינרים. אם כך, משכורתם של בית גרמו השנתית היתה 6.42% (12.84% לפי ר' יהודה) מסכום זה.
בתמורה לעבודתם בהכנת לחם הפנים לבית המקדש - עבודה של יום אחד בשבוע בלבד, קבלו בית גרמו שכר גבוה מאד. לא ידוע כמה נפשות משכורת זו פירנסה, אך לכל הדעות זה שכר של עשירים.
אם כך ניתן לחשוב שהמניע של החכמים בכל הסיפור הזה היה לחסוך כסף לבית המקדש ע"י כך שבית גרמו ילמדו אחרים לעשות את העבודה בפחות כסף, אך כידוע בית גרמו סרבו.
ביומא לח, ע"א כתוב –
"ואלו לגנאי, של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים וכו'"
לשון המשנה מעניינת. היה צריך לכתוב – "בית גרמו שלא רצו ללמד וכו'". מה זה "של בית גרמו"? כנראה המשנה מודה שהסוד של לחם הפנים היה רכושם/קניינם של בית גרמו. אולי בגלל זכות אבות, שהם צאצאיו של קהת, או אולי בגלל דורות של רכישת המיומנות המיוחדת הזאת בזיעת אפם, כנראה ביחד עם מעלתם הקדושה. גם לגבי בית אבטינס כתוב "של". באחרים (הוגרס בן לוי ובן קמצר) לא.
בפרקי אבות, ה:ה כתוב –
"עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש ..... ולא נמצא פסול בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים וכו'"
לאפות 12 ככרות לחם הפנים כל שבוע, במשך דורות ואף פעם לא למצוא פסול בהם, דורש א. מיומנות וכשרון ברמה גבוהה מאד מאד וב. הרבה סעייתא דשמיא. כמי שעובד בענף האפייה במשך שנים ארוכות, אני יכול להעיד שתופעה כזאת היא חסרת תקדים.
בורא עולם לא היה מסייע למי שלא ראוי לכך וברור שכאן יש סעייתא דשמיא ונס. בית גרמו כנראה זכו לכך בהיותם צדיקים. בהמשך בגמרא ביומא לח ע"א כתוב –
"ועל דבר זה מזכירין אותן לשבח מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם שלא יאמרו ממעשה לחם הפנים זה ניזונין לקיים מה שנאמר ' והייתם נקים מה' ומישראל'"
בית גרמו היו צדיקים גדולים שהקפידו מאד על מראית עין.
כנראה שהוויכוח של החכמים עם בית גרמו מעולם לא היה מבוסס על כסף ומשכורת. אם כן היה צריך להיות כתוב במשנה "של בית גרמו, לא רצו לרדת בשכרם". לא היה בכלל מיקוח של החכמים ובית גרמו מלכתחילה בנושא שכר. הטענה הראשונית והיחידה של החכמים על בית גרמו היתה ש"לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים". החכמים כנראה הסכימו ששכרם של בית גרמו הולם את כשרונותיהם ואת מעלתם הקדושה. אדרבא, זה שבית גרמו היו עשירים תאם לעקרון השלחן ולחם הפנים - ברכה לפרנסה ושפע. ומי יותר ראוי לזכות בברכה זו מהממונים על הכנת לחם הפנים עצמם, מה גם שעשו את עבודתם במיומנות רבה ובנקיון כפיים.
בהתחלה סברו החכמים שסוד לחם הפנים לא צריך להיות סוד בכלל, אלא נחלת הכלל. אחרת קיים חשש לאובדן הסוד, דבר שבאמת התממש בחורבן בית שני. החכמים לא הבינו את סרובם של בית גרמו מלכתחילה ופירשו את זה כנסיון לשמור על מונופול. לכן תגובתם האינסטינקטיבית היתה נסיון לשבור את ה"מונופול" הזה בכח. רק לאחר התקרית עם אומני אלכסנדריא ונימוקם של בית גרמו למה לא רצו לגלות את הסוד, בגלל ש-
"יודעין היו של בית אבא שבית זה עתיד ליחרב שמא יחמוד אדם שאינו מהוגן וילך ויעבוד עבודה זרה".
הודו החכמים בטעותם ואמרו "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו".
למה לא סיפרו בית גרמו לחכמים כבר בהתחלה נימוק זה? כנראה שהתשובה לשאלה זו נמצאת בסיפא של הסיפור – "מעולם לא נמצאת פת נקיה ביד בניהם וכו'". בית גרמו היו צדיקים גדולים והקפידו במיוחד בנושא מראית עין. בהתחלה, אם רק היו אומרים בלבד לחכמים על חששותיהם לשימוש בלחם הפנים לעבודה זרה, עדיין היה קיים חשש שהם לא מגלים את הסוד ממניעים לא ראויים.
אלא שלאחר שהביאו אחרים לנסות לאפות את לחם הפנים, (ולא סתם אחרים, אלא המומחים הכי גדולים באפייה בעולם באותו עת, אומנין מאלכסנדריא שהיתה ידועה כמרכז האפייה העולמית, כמו צרפת של היום), והם נכשלו – אז היה ברור שיש בזה אצבע אלו-קים. אחרי שראו הוכחה עליונה זו, הודו החכמים "כל מה שברא הקדוש ברוך הוא לכבודו בראו". ולא רק שהודו, אלא הכפילו את שכרם למען יראו וייראו - שכל עם ישראל יבינו שהחכמים ניקו את בית גרמו מכל חשש וספק וכהוכחה לדבר החזירו אותם לעבודתם והכפילו את שכרם.
כך הבינו את מסקנת המשנה רבים מחז"ל, כולל התוס' יו"ט ותפא"י שה"זכר צדיק לברכה" חל על הראשונים (כולל בית גרמו) "ושם רשעים ירקב" לא.
טעותם של אומני אלכסנדריא
עכשיו נעיין יותר לעומק בקטע הסיפור על אומני אלכסנדריא ומכך נגלה כמה רמזים למהותו של סוד בית גרמו שלא רצו לגלות.
"שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים והיו יודעין לאפות כמותן ולא היו יודעין לרדות כמותן שהללו מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ והללו מסיקין מבפנים ואופין מבפנים הללו פיתן מתעפשת והללו אין פיתן מתעפשת"
ראשית כל אין לצפות מניתוח סיפור אומני אלכסנדריא לגלות את כל מהותו של סוד בית גרמו. סוף הסיפור הוא שבית גרמו לא גילו לחכמים את הסוד. כל מה שמופיע במשנה ובגמרא זה מה שראו החכמים במבט מבחוץ על דרך עבודתם של בית גרמו.
בכל זאת ניתן לדלות כמה רמזים מהסיפור על אופן אפיית הלחם ורדייתו מהתנור - שהם מהווים חלקים חשובים מפאזל סוד לחם הפנים (יחד עם מרכיבי הלחם ואופן לישתו).
כדי שנוכל להבין את משמעות תאור הגמרא לעיל, לגבי הסקה בחוץ, בפנים וכו', צריך להבין את תהליך הייצור של הלחם.
א. לישה – שלב זה כולל ערבוב המרכיבים ולישת הבצק מחוץ לעזרה (מנחות צה, ע"ב).
ב. עריכה – לאחר לישה לקחו את הבצק הנילוש וערכו אותו בתבנית מיוחדת, "דפוס 1" (מנחות צד, ע"א).
ג. אפייה – בתנור מתכת (זבחים צה, ע"ב) בתוך "טבלא מרובעת" , "דפוס 2" מחוררת – כמין כוורת (מנחות צה, ע"א).
ד. רדיית הפת – הוצאת "דפוס 1" מהתנור, הוצאת הלחם האפוי "מדפוס 1" והעברתו לתבנית אחרונה מזהב, "דפוס 3" (מנחות צד, ע"א).
סביר להניח שגם שלבי הלישה והעריכה שהתבצעו מחוץ לעזרה נעשו ע"י בני משפחת בית גרמו, מכיון שחלק מסוד לחם הפנים (שמירת הטריות, התפיחה לעובי של טפח, וכו') טמון בשלבים אלו.
למה שהלישה והעריכה לא יתבצעו בתוך העזרה, בלשכת לחם הפנים - מקום האפייה ממש? לזה יש נפקא מינה לגבי המרכיבים של הלחם, (שהוא נידון במאמר אחר "מרכיבי לחם הפנים"). יש להניח שהיתה קירבה פיזית בין מקום לישת ועריכת הבצק לבית המוקד, כי הרי הכל צריך להתבצע בהגבלת זמן כדי שהלחם לא יחמיץ.
למה לא עשו לישה בחוץ ועריכה בפנים? פשוט מאד – יותר קל ובטוח להוביל בצקים של שני ככרי לחם הפנים מבחוץ ללשכת עושי לחם הפנים כאשר הם מוגנים וסגורים בתוך תבניות ולא חשופים, כמו בכלי הלישה.
יש מחלקת לגבי הקערה הראשונה – תבנית/דפוס 1, שנכנס לתנור לאפייה, ממה היה עשוי מברזל או מזהב? רש"י סובר שהיה מברזל (שמות כה, כט). הרמב"ם סובר שהיה מזהב (הלכות תמידין ומוספין ה, ח). כנראה שהנפקא מינה לגבי סוג המתכת נוגעת לסוגיה של קלות הוצאת הלחם מהתבנית. כל נסיוננו במכון התבצעו בתבניות ברזל (ללא ציפוי כלשהו) וקיימת בעיה של הידבקות הלחם לתבנית. עוד לא יצא לנו לאפות ע"ג תבנית מזהב טהור ויהיה מעניין אם תופעת הידבקות הבצק קיימת גם בתבנית זהב. ב"ה כאשר תשיג ידנו, נבצע ניסוי כזה.
אין כל ספק שלחם הפנים נכנס לתנור (בעודו בצק) כבר בתוך תבנית ששומרת על צורת הלחם בזמן האפייה. המנהג העתיק להכניס בצק לתנור ולהדביקו לדפנות (או אפילו לרצפת) התנור לא שייך ללחם הפנים. כמו כן הסברה שמכניסים את הבצק (חשוף, ללא תמיכה) לתוך הטבלא המרובעת הקבוע בתנור, וזאת היא שמייצרת את הצורה המיוחדת של הלחם - אינה עומדת במבחן המציאות. כל בצק כזה משקלו בין 5-6 ק"ג (מאוד כבד) ולנסות לסדרו במדוייק בתוך טבלא שנמצאת בתוך תנור בחום מעל 350 מעלות צלסיוס אינו בר ביצוע. אי אפשר להכניס ידיים לחום כזה ולעבוד עם כלים ב"שלט רחוק" כדי לסדר את הבצק בתוך הטבלא ולהקפיד על דיוק בצורתו, בלתי אפשרי.
לכן סביר להניח שדפוס 1, תבנית האפייה בה עורכים את הלחם בעודו בצק, נכנס ומשתלב בתוך דפוס 2, הטבלא המרובעת שבתוך התנור ושביחד, דפוס 1 ודפוס 2, הם שמייצרים את הצורה המדוייקת של הלחם.
ייצרנו במכון תבניות מסוג זה. דפוס 1, בצורת תיבה או ספינה, המורכת מחלק עליון וחלק תחתון וביניהם הבצק - שמלמעלה ומלמטה היא סגורה, אך מהצדדים היא פתוחה. דפוס 2 היא מן מסגרת מלבנית (טבלא מרובעת) בה משחילים את דפוס 1, ודפוס 2 הזה, סוגרת את הדפוס 1 מהצדדים ולא מאפשר לבצק לצאת באף כיוון. בניסויים שלנו לא קיבענו את הטבלא המרובעת בתנור (כי תנור זה משמש לעוד דברים) והיא ניידת, אך העקרון ברור. גם דפוס 1 וגם דפוס 2 הם מחוררים, כמין "כוורת" (מנחות צה, ע"א).
אחרי שהלחם נאפה, מוציאים את דפוס 1 מהתנור, מוציאים את הלחם מתוך דפוס 1 (רדיית הפת) ומעבירים אותו לדפוס 3 העשוי מזהב ובו מקררים את הלחם. בגלל שדפוס 3 גם מחורר, לא מצטברת לחות והלחם אינו מתעפש.
לגבי חימום (הסקת התנור) – קיימים שני סוגי תנורים.
א. תנור בעל תא אחד ובו מבעירים אש לחמם את התנור. לאחר שהאש דועך והתנור חם מאד, מכניסים את הלחם לתא ואופים אותו מחום הגחלים שבתא. זה מה שנקרה "מסיקין מבפנים ואופין מבפנים", כלומר שמקור החום והלחם הנאפה שניהם באותו תא. יתרון תנור זה – החום בתא האפייה יכול להיות גבוהה יותר כי מקור החום נמצא באותו תא. חסרון תנור זה – אם הלחם חשוף, הוא מקבל פיח ואפר מהאש על הלחם והלחם אינו יוצא נקי. (לגבי לחם הפנים שסגור בתוך תבנית אין בעיה של לכלוך).
ב. תנור בעל שני תאים. בתא התחתון מבעירים אש. מהתא התחתון יש פתח לתא העליון בו עולה האש ומחמם את התא העליון. לאחר שהתא העליון חם, סוגרים את הפתח של האש מהתא התחתון ומכניסים את הלחם לתא העליון לאפות. זה מה שנקרה "מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ", כלומר שמקור החום והלחם אינם באותו תא. יתרון תנור זה – כל הפיח והאפר נשאר בתא התחתון ולחם שנאפה חשוף בתא העליון יוצא נקי. חסרון תנור זה – החום בתא האפייה העליון אף פעם לא מגיע לחום התא עם האש, וחום האפייה פחות מתנור בעל תא אחד.
עכשיו שהבנו את הטכניקה, באו נעיין בסיפור של אומני אלכסנדריא.
ראשית כל, קיימות גרסאות שונות בין הבבלי, הירושלמי והתוספתא שלכאורה סותרות זו את זו. אלא שנלע"ד לפחות גרסאות הבבלי והירושלמי מתייחסות למאפיינים שונים של התוצאה.
לעומת בית גרמו שהצליחו בכל התהליך, אומני אלכסנדריא לא הצליחו בשני דברים – א. הלחם שלהם התעפש ("פיתן מתעפשת" בבלי יומא, לח, ע"א; "והיתה מעפשת" ירושלמי יומא ג, ט), וב. הלחם שלהם נשבר ("לפי שלא ידעים לרדות מהתנור שלא יהא נשבר" רש"י, יומא לח ע"א).
גרסת הבבלי -
א. בית גרמו: "מסיקין מבפנים ואופין מבפנים".
ב. אומני אלכסנדריא: "מסיקין מבחוץ ואופין מבחוץ".
בית גרמו היו משתמשים בתנור בעל תא אחד בו גם הסיקו את האש וגם אפו את הלחם. אומני אלכסנדריא השתמשו בתנור בעל שני תאים כך שהלחם לא נאפה באותו תא של האש. כמבואר לעיל, חום האפייה של תא אחד גבוה משני תאים. כך שהלחם של בית גרמו נאפה בצורה יותר יסודית והוא נאפה גם בפנים עד הסוף. זו של אומני אלכסנדריא נאפה רק בחוץ ומבפנים הוא לא נאפה מספיק.
גרסת הבבלי מתמקדת בנושא העיפוש.
גירסת הירושלמי –
א. בית גרמו: "מסיקין מבפנים ורודין מבחוץ".
ב. אומני אלכסנדריא: "מסיקין מבפנים ורודין מבפנים".
כלומר ההבדל היחיד בין בית גרמו לאומני אלכסנדריא היה תהליך הרדייה. ובאמת כך אומר הירושלמי בפירוש (יומ ג, ט) "והיו בקיאין במעשה לחם הפנים וברדייתו לא היו בקיאין", כלומר ההכנה והאפייה היו זהים אך הרדייה לא. למה רדייה בחוץ עדיפה על רדייה מבפנים? כשמוציאים את הלחם (שהוא עדיין בתוך דפוס 1) מהתנור ורק בחוץ מוציאים (רודין) אותו מדפוס 1, אז קיימת הרבה יותר שליטה, בתנאים יותר נוחים, לרדות את הלחם בניחותא כדי שלא יישבר. אם מנסים לרדות את הלחם מתוך דפוס 1 בתוך התנור יש סיכוי טוב שהוא יישבר.
גרסת הירושלמי מתמקדת בנושא שבירת הלחם.
גירסת התוספתא –
א. בית גרמו: "היו מסיקין את התנור מבחוץ והיה נאפה ונרדה מבפנים".
ב. אומני אלכסנדריא: "לא היו עושין כך".
ראשית כל התוספתא מתייחסת לכל שלושת תהליכים – הסקה, אפייה ורדייה (הבבלי הזכיר רק הסקה ואפייה והירושלמי - הסקה ורדייה). התוספתא סותרת את הבבלי בנושא אחת - ההסקה, ואת הירושלמי בשני נושאים - ההסקה וגם הרדייה.
גרסת הבבלי יכולה לחיות עם הירושלמי – הם פשוט מתייחסים להביטים שונים (עיפוש ושבירה). לעומת זאת התוספתא סותרת את הבבלי (בדבר אחד) ואת הירושלמי (בשני דברים) ולא יכולה לחיות, לא עם זה ולא עם זה.
שיטת התוספתא בעייתית. הסקה מבחוץ - מתייחסת לתנור בעל שני תאים. בתנור כזה האפייה היא "בחוץ" ולא בתא של האש, אז לכאורה התוספתא סותרת את עצמה כשהיא אומרת "נאפה ונרדה מבפנים". כמו כן " ונרדה מבפנים" לא סביר כי קשה לרדות את הלחם מדפוס 1 כאשר הוא בתוך התנור. ולבסוף התוספתא לא מפרשת בדיוק את הטעות של אומני אלכסנדריא, היא פשוט אומרת שהאומנים "לא היו עושין כך". האם עשו הפוך בכל שלושת התהליכים? בשניים? באחת?
התוספתא קשה להבנה וצ"ע.
רש"י (יומא לח, ע"א) –
"שהללו: - שבאו מן אלכסנדריא לפי שלא יודעים לרדות מהתנור שלא יהא נשבר לפי שהוא עשוי כמין תיבה פרוצה כמין ספינה היו יראים לדבקם מבפנים לתנור ואופין אותו מבחוץ".
נראה שלפי רש"י הלחם נדבק ע"י בית גרמו בתוך התנור ולא הוכנס לתנור בתוך דפוס (1). הדבר לא עומד במבחן המציאות – אין מצב שהלחם ישמור על צורתו אם לא אופים אותו בתנור בתוך תבנית (דפוס) כפי שהסברנו לעיל. צ"ע על רש"י.
יש שסוברים אחרת לגבי המונחים "מבפנים" ו"מבחוץ". הם סוברים שהכוונה היא ל"פנים הלחם" ו"חוץ הלחם" ולא כפי שפירשתי לעיל – פנים/חוץ התנור. שיטת זו מסתדרת עם "מסיקין מבחוץ" – מחוץ ללחם, אך איך היא מסתדרת עם "מסיקין מבפנים" – איך אפשר להסיק אש בתוך הלחם עצמו? לכן דעה זו אינה נראית סבירה.
עוד סברה ש"מבחוץ/מבפנים" מתייחסים למחוץ לעזרה ובפנים העזרה גם אינה נכונה. תנורי לשכת עושי לחם הפנים לא היו ניידים, אי אפשר להסיק את התנור מחוץ לעזרה ולאפות בפנים העזרה.
פרופ' מרדכי כסלו, יונית תבק־קניאל וד"ר אורית שמחוני, מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר־אילן סוברים כמוני שכוונת "מסיקין מבחוץ" היא חום נמוך יותר של התנור. הם סוברים שאומני אלכסנדריא, בנסיון לשמור על טריות הלחם לשבוע שלם, הכניסו לבצק כמות יותר גדולה של מים ואז אפו אותו בחום נמוך כדי שתוספת המים לא תתאדה. התוצאה היתה הפוכה – בגלל כמות הגדולה של המים הלחם התעפש. (מקור ראשון – "החורני האבוד: החיפוש אחר זן החיטה המקראי", מאת ארנון סגל, 14/01/2018).
כפי שהסברתי לעיל, סיפור אומני אלכסנדריא לא מגלה לנו לגמרי את סוד בית גרמו, אך עיון מעמיק בו, כפי שעשינו, חושף רמזים לסוד הזה, לפחות בחלק אחד מתהליך ייצורו. סודם של בית גרמו הכולל היה יותר מורכב וכללה לא רק את השלב הסופי אלא גם את השלבים המוקדמים יותר - בחירת המרכיבים, לישת הבצק ורק לבסוף את שלבי התנור – הסקה, אפייה ורדייה.
נחתום בהודאת החכמים על בית גרמו, משפחה של אופים צדיקים עם מסורת, מסירות נפש, ערכים ומיומנות (יותר טובה מטובי האופים בעולם) –
"כל מה שברא הקב"ה לכבודו בראו – שנאמר 'כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו' (ישעיה מג, ז)"
